<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יבם שנתן כתובה ליבמתו מנכסי בעלה הראשון קודם חליצה לפי שלא רצה לייבם וגם אין דעתה להנשא עוד ולפיכך לא חששה לחלוץ, לא זכתה היבמה באותם נכסים, ואפילו הקנה לה, דקנין בטעות חוזר. וכל מה שנתן לה חוזר היבם וגובה. ועכשיו שגזר הגאון [רגמ"ה] על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם מייבם ברצון אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סבור אני שאין לה כתובה, ואפילו חלצה.
<h2>דף יח:</h2>
כל תרי דחתימי אגיטא או אשטרא דממונא או דקדושין וליכא למיחש לאחריני ששמותן כשמות של אלו, והובא השטר לב"ד וקראוהו ב"ד, ואפילו האי מערער וצווח ואומר להד"ם לא משגחינן ביה, ואפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר מדין תורה. ואפילו אמרי סהדי לא חתמנו לא מהימני. אבל נאמנים לומר מוקדם הוא כיון שאינן עוקרין גוף העדות. הילכך שטר קידושין שהובא לב"ד וקראוהו ב"ד, הרי הוחזק בב"ד אע"פ שלא נתקיים והעדים אומרים לא חתמנו צריכה גט מן התורה, דקיום שטרות מדרבנן וכופין אותו ליתן גט. ועדים שעדיין לא נחקרה עדותן בב"ד ונמצאת מכוונת יכולים לומר מבודין אנו, מיגו דאי בעו יכחישו זה את זה. אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינם יכולים לומר מבודין אנו. וכן שנים החתומים על השטר והובא לב"ד וקראוהו ב"ד, וליכא למיחש לאחריני ששמותיהן כשמות של אלו, שוב אינם נאמנים לומר מבודין היינו, אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר וגם אין עדים אחרים שיעידו על כתב ידם. אבל קודם שהוחזק כתב ידם בב"ד נאמנים לומר מבודין אנו, מיגו דאי בעו אמרי לא חתמנו.
<h2>דף כא:</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
<h2>דף כב.</h2>
אשה שמיד אחר הנישואין שהרגישו אחריה שלא היתה נזהרת כל כך ולא היתה טובלת כרוב נשים שאינן מעוברות עד שגערו בה והתרוה וגיזמוה לה מאד. ואחר כך מיד היה לה וסת כרוב נשים בב' שנים ואחר כך מיד חזרה לסורה ולא טבלה תוך שנה וחצי כי אם פעם אחת. והכתמים היו נמצאים ובגדיה מלוכלכים בדמים. עד שנקפו לבו מאד והעמיד עליה עדים, ואז הודתה כדי לקבל תשובה. ואמר להם אתם עדים בלשון שהבינה וקיבלה העדות. ושוב חזרה וכפרה ואמרה "לא פעלתי און ולא הודיתי מעולם". לא מצי לקיימה ובעי להוציאה בגט ומוציאה בלא כתובה.
<h2>דף כו:</h2>
ריבה שנאנסה בגזירת וורנקפורט והיא ארוסה, השיב אבא מרי זצ"ל שהיא אסורה, דעל ידי נפשות אסורה לבעלה, דשיערו רבנן דעתה של אשה שבודאי היא מתרצה, ואפילו בפה תובעתו עבור הצלת עצמה, ואע"פ שאינה נהנת מביאתו כלום דשדי בה זוהמא, מ"מ כיון שמתרצה מאיליה בלא תביעתו נאסרת, וראייה מאסתר. ועוד יש לומר כיון שלא יכלו להוציאה עד חדש ימים [יש לחוש] שנתרצית לאחד מהם, דסברא מינסב קא נסיב לה כמו בבן נצר. ואין לומר יוכיח סופה על תחילתה שליבה היה לשמים, דהא בבן נצר לא אמר הכי אע"פ שלבסוף יצאו איך שיצאו. ותו נראה בעיניי דאפילו בעלמא לא קיימא לן יוכיח סופו על תחילתו אלא היכא דמוכח סוגיא דשחיטת חולין. הילכך אין להתיר אלא בעדות ברורה. ולא דמי לשבויה דמקלינן בעדות, שלא נשבית אלא לשם ממון או לשם ביאה. ומה שאחותה מעידה עליה שלא נטמאת, לא מהני. ואפילו בשבויה נראה דאחיות וגומלות אינן נאמנות. עד כאן דברי אבא מרי זצ"ל. ועדיין האריך בפנים הרבה.
<h2>דף כח:</h2>
וגויה שספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו, פסק ראבי"ה זצ"ל שמתאבל על פיה, דנאמנת להחמיר. ואבא מרי זצ"ל פסק דהלכה כדברי המיקל באבל, ואינו נאמן גוי להחמיר במילי דאבילות. הרב ר' ישעיה זצ"ל אומר דאין גוי נאמן במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה או כשמעיד על פירות של עצמו של ערלה הן היה נאמן אם לא מטעם דלא נתכוין אלא להשביח מקחו. אבל בכל עדיות דעלמא בודאי כי אין הגוי נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפי תומו בין להקל בין להחמיר. וכל דבריו הן בטילין שעליהם נאמר אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר.
<h2>דף נא:</h2>
ריבה שנאנסה בגזירת וורנקפורט והיא ארוסה, השיב אבא מרי זצ"ל שהיא אסורה, דעל ידי נפשות אסורה לבעלה, דשיערו רבנן דעתה של אשה שבודאי היא מתרצה, ואפילו בפה תובעתו עבור הצלת עצמה, ואע"פ שאינה נהנת מביאתו כלום דשדי בה זוהמא, מ"מ כיון שמתרצה מאיליה בלא תביעתו נאסרת, וראייה מאסתר. ועוד יש לומר כיון שלא יכלו להוציאה עד חדש ימים [יש לחוש] שנתרצית לאחד מהם, דסברא מינסב קא נסיב לה כמו בבן נצר. ואין לומר יוכיח סופה על תחילתה שליבה היה לשמים, דהא בבן נצר לא אמר הכי אע"פ שלבסוף יצאו איך שיצאו. ותו נראה בעיניי דאפילו בעלמא לא קיימא לן יוכיח סופו על תחילתו אלא היכא דמוכח סוגיא דשחיטת חולין. הילכך אין להתיר אלא בעדות ברורה. ולא דמי לשבויה דמקלינן בעדות, שלא נשבית אלא לשם ממון או לשם ביאה. ומה שאחותה מעידה עליה שלא נטמאת, לא מהני. ואפילו בשבויה נראה דאחיות וגומלות אינן נאמנות. עד כאן דברי אבא מרי זצ"ל. ועדיין האריך בפנים הרבה.
<h2>דף ס:</h2>
השיב הרב ר' משה בר' חסדאי זצ"ל, ששאלת דין, אחד שקידש מינקת חבירו, והוולד אין לו אלא תשעה עשר חדש, דנראה לומר דמה שיש לכהן להוציא בנושא מינקת חבירו היינו קודם ט"ו חדש, אבל לאחר ט"ו חדש או אחר י"ח חדש לא היה הכהן מגרש שיש לסמוך אדרבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה שעד שם נקרא מינקת אבל לאחרי כן לא כדאיתא פרק אע"פ. מיהו שמא ישראל היה צריך לגרש אם נשאה אפילו לאחרי כן. ועוד נראה הא דשמתינן ליה לגרש היינו דוקא שקידש במזיד, אבל אם היה שוגג שהיה סבור שאינה מניקה, או [שהוא] עם הארץ שאינו יודע שמינקת חבירו אסורה, התם לא שמתינן ליה לגרש, ואיכא תקנתא בהפרשה בלא גט. ועוד נראה כי במניקת [חבירו] לא קנסינן להוציא בגט אלא בנושא, אבל אם קידש דיי לו בהפרשה בעלמא. ודוקא בקידש תוך שלשה חדשים צריך להוציא בגט או אם ברח אמרינן עירוקיה מסתייה. ודוקא שברח מאיליו ולא שנאמר לו ברח. אבל במינקת חבירו שנישאת תוך כ"ד חדש אינו מועיל לו אפילו עירוקיה, וצריך לגרש על כרחו. ואם ישראל הוא יחזירנה אחר כ"ד חדש, ואם כהן הוא יגרשנה ואסורה לו. עד כאן דבריו.
אחד שקידש מעוברת חבירו, ואחר לידתה כנסה בתוך שלשים, ומצא לוולד מינקית ישראלית, והשביעה על דעת רבים שלא תחזור בה, לא הועיל כלום. שאין שייך על דעת רבים כי אם למי שנשבע לקיים דבריו כדין כמו דפשע בינוקי וכיוצא בו, שאז כל ישראל מסכימים לשבועתו כל מקום שהם. ואפילו הכי אם בא להתחרט ולהתיר נדרו משום מצוה, כמו זאת האשה דמחייבא בלשבת יצרה, וגם מצוה לה לינשא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, או מתחרטת ותאמר לחכם "כסבורה הייתי שהייתי יכולה לסבול להיות בלא בעל ועתה איני יכולה לסבול", דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, יש לה היתר. דאין לך דבר מצוה גדול מזה. וכמו שהסכימו כל ישראל לשבועתה כך יסכימו להתרתה. וכתב רבינו חיים זצ"ל שגם הנודר על דעת יחיד לא יוכל להתיר אם לא על פיו וברצונו. וגאון אחד מגאוני צרפת כתב שאין להתירה על ידי שנתנה המניקה עירבון גדול שלא תחזור בה, גזירה אטו אחריני. וכן כתב רבינו יהודה בר' יצחק [שיר ליאון] שאין להתירה על ידי ערבון ובטוח ממנה דלא הדרא מטעם זה.
<h2>דף סג:</h2>
בחור שנשא אשה ושהה עמה כשלש שנים ולא היה יכול לבוא איליה, השיב אבא מרי זצ"ל, שאם לא נתברר על פי רופא מומחה שלא יתרפא עוד אלא שיכול להיות שיתרפא שאין לכופו, שמא יתרפא ויקלקלה ויאמר "אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשה". וכן השיב הר"ר שמואל בן רבינו ברוך זצ"ל שאין לכופו. והרב רבינו מנוח ב"ר יעקב הלוי מצרפת השיב אם היא באה מחמת טענה כפינן ליה, ואם לאו אין כאן כפייה, ותפשו את הבחור בידי גוים ונתנוהו בכבלי ברזל, ושמוהו בבית הכלא במגדל אבנים, ואחר כך הוליכוהו תפוש לעיר אחרת לבית יהודי המוחזק וגדול בעיני הדוכוס. וגיזם יהודי המוחזק על הבחור "אם לא תתן גט אצוה לעבדי לייסרך עד המות". ותוך התפיסה טרם שפטרוהו מן התפיסה נתן גט ובוכה ומצוה לכתוב ובוכה. וקודם התפיסה רצו ליתן ולפייסו בממון (שהיה) [שיהא] נותן גט, ולא נתרצה כלל וכשראה שאין לו תקנה אחרת כי אם ליתן גט ביקש שיתנו לו מקצת מעות, ונתנו לו.
והשיב הרב ר' ישעיה זצ"ל לא מיבעיא שיש לה תואנה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול ליזקק אליה, והכל מבקשין תפקידן והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזה. וזאת שנתענגה שלש שנים הדין עמה שתצא. אלא אפילו בלא כל זאת, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל מזמן רבנן סבוראי שהיו אחר הוראה תיקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכ"כ בה"ג, וכ"כ גם רב האיי זצ"ל ורב שרירא זצ"ל וכל הגאונים שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שניתקנה זאת התקנה ואין לזוז ממנה. וכ"כ גם אלפס ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל. הילכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו. וכיון שנתרצה אפילו על ידי עישוי גיטו גט, דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול. וטענה גדולה שיש לה, וכגון שהעישוי נעשה כדין "עשה מה שישראל אומר לך". ועוד שיש כאן נתינת מעות דאגב מתן מעות גמר ומגרש, כדאמרינן גבי תלוה וזבין תלוה וקדיש. וכשר הוא גט זה ויכולה לינשא בו לכתחילה. ולקילקול אין לחוש אלא היכא שהריעותא מחמת האשה, כגון מוציא משום נדר או משום שם רע או משום איילונית או [משום] שאין לה ווסת קבוע. אבל כאן יאמר "אילו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרש", והלא היא דוחקת אותו ואינה רוצה להמתין ולראות אם יש לו רפואה.
<h2>דף עב.</h2>
אשה שמיד אחר הנישואין שהרגישו אחריה שלא היתה נזהרת כל כך ולא היתה טובלת כרוב נשים שאינן מעוברות עד שגערו בה והתרוה וגיזמוה לה מאד. ואחר כך מיד היה לה וסת כרוב נשים בב' שנים ואחר כך מיד חזרה לסורה ולא טבלה תוך שנה וחצי כי אם פעם אחת. והכתמים היו נמצאים ובגדיה מלוכלכים בדמים. עד שנקפו לבו מאד והעמיד עליה עדים, ואז הודתה כדי לקבל תשובה. ואמר להם אתם עדים בלשון שהבינה וקיבלה העדות. ושוב חזרה וכפרה ואמרה "לא פעלתי און ולא הודיתי מעולם". לא מצי לקיימה ובעי להוציאה בגט ומוציאה בלא כתובה.
<h2>דף עז.</h2>
האיש שנסתמא אחר שקידש את האשה, אומר אבא מרי זצ"ל שאין כופין אותו להוציא. ורבינו שמחה זצ"ל השיב לו שכופין.
בחור שנשא אשה ושהה עמה כשלש שנים ולא היה יכול לבוא איליה, השיב אבא מרי זצ"ל, שאם לא נתברר על פי רופא מומחה שלא יתרפא עוד אלא שיכול להיות שיתרפא שאין לכופו, שמא יתרפא ויקלקלה ויאמר "אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשה". וכן השיב הר"ר שמואל בן רבינו ברוך זצ"ל שאין לכופו. והרב רבינו מנוח ב"ר יעקב הלוי מצרפת השיב אם היא באה מחמת טענה כפינן ליה, ואם לאו אין כאן כפייה, ותפשו את הבחור בידי גוים ונתנוהו בכבלי ברזל, ושמוהו בבית הכלא במגדל אבנים, ואחר כך הוליכוהו תפוש לעיר אחרת לבית יהודי המוחזק וגדול בעיני הדוכוס. וגיזם יהודי המוחזק על הבחור "אם לא תתן גט אצוה לעבדי לייסרך עד המות". ותוך התפיסה טרם שפטרוהו מן התפיסה נתן גט ובוכה ומצוה לכתוב ובוכה. וקודם התפיסה רצו ליתן ולפייסו בממון (שהיה) [שיהא] נותן גט, ולא נתרצה כלל וכשראה שאין לו תקנה אחרת כי אם ליתן גט ביקש שיתנו לו מקצת מעות, ונתנו לו.
והשיב הרב ר' ישעיה זצ"ל לא מיבעיא שיש לה תואנה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול ליזקק אליה, והכל מבקשין תפקידן והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזה. וזאת שנתענגה שלש שנים הדין עמה שתצא. אלא אפילו בלא כל זאת, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל מזמן רבנן סבוראי שהיו אחר הוראה תיקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכ"כ בה"ג, וכ"כ גם רב האיי זצ"ל ורב שרירא זצ"ל וכל הגאונים שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שניתקנה זאת התקנה ואין לזוז ממנה. וכ"כ גם אלפס ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל. הילכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו. וכיון שנתרצה אפילו על ידי עישוי גיטו גט, דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול. וטענה גדולה שיש לה, וכגון שהעישוי נעשה כדין "עשה מה שישראל אומר לך". ועוד שיש כאן נתינת מעות דאגב מתן מעות גמר ומגרש, כדאמרינן גבי תלוה וזבין תלוה וקדיש. וכשר הוא גט זה ויכולה לינשא בו לכתחילה. ולקילקול אין לחוש אלא היכא שהריעותא מחמת האשה, כגון מוציא משום נדר או משום שם רע או משום איילונית או [משום] שאין לה ווסת קבוע. אבל כאן יאמר "אילו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרש", והלא היא דוחקת אותו ואינה רוצה להמתין ולראות אם יש לו רפואה.
<h2>דף פה:</h2>
ראובן שהפקיד עשרה זקוקין זהב ביד אשת שמעון, וכשהשיאה את בתה אמרה לו "אקח מזהבך ואתקן תכשיט לבתי ואפרע לך". ואמר "כן". ומתה ולא ציותה את ביתה. ואמר ראובן "אותו זהב הוא שלי". ואמר שמעון "טוב אם אתה יודע שהוא שלך קחנו". ונחסר מן הזהב חמשה רבעים, ולא ידע שמעון אנה לקחה זוגתו הזהב שתיקנה התכשיט ממנו. ישבע ראובן שנחסר ממנו חמש רבעים ויטול. ואם הבעל תיקן התכשיט לבתו, נראה שנאמן בלא שבועה, דאין לך משיב אבידה גדול מזה. כי ראובן לא הפקיד אצלו ואעפ"כ הודה לו. והא דתנן [ב"ב נ"א ע"ב] קיבל מן האשה יחזיר לבעלה ויעשו פירוש לפירושה, כל זה מיירי שאין שם תובע. אבל אם יש שם תובע, אם הוא אמיד יחזיר לו, ואפילו אי לא אמיד אי יהיב סימנא מהדרינן ליה אפילו מיתמי.
<h2>דף קא.</h2>
אשה שמיד אחר הנישואין שהרגישו אחריה שלא היתה נזהרת כל כך ולא היתה טובלת כרוב נשים שאינן מעוברות עד שגערו בה והתרוה וגיזמוה לה מאד. ואחר כך מיד היה לה וסת כרוב נשים בב' שנים ואחר כך מיד חזרה לסורה ולא טבלה תוך שנה וחצי כי אם פעם אחת. והכתמים היו נמצאים ובגדיה מלוכלכים בדמים. עד שנקפו לבו מאד והעמיד עליה עדים, ואז הודתה כדי לקבל תשובה. ואמר להם אתם עדים בלשון שהבינה וקיבלה העדות. ושוב חזרה וכפרה ואמרה "לא פעלתי און ולא הודיתי מעולם". לא מצי לקיימה ובעי להוציאה בגט ומוציאה בלא כתובה.
<h2>דף קב.</h2>
על דבר השידוכין שאמר לך רבי טוביה אשלח אליך את רבי משה ויוסף. וכל אשר יאמרו לך על זה תסמוך ותאמין להם. ובאו אליך ואמרו לך, רבי טוביה אומר שתתפוס פקדונו שבידך בע' זקוקים ואל תחזיר לו עד שיתן לך ע' זקוקים. ועתה יתמי רבי טוביה רוצים להוציא הפקדון מידך. אין הדין עמהם. שרבי משה ויוסף הן הן שלוחיו של רבי טוביה, והן הן עידיו. ואע"פ שרבי משה הוא דודו, אתה נאמן בשבועה מיגו דאי בעית היית טוען שנאנס הפקדון מידך. וכיון שיוסף הוא עד כשר ומסייען, אתה פטור מן השבועה, דעד אחד [המסייע] פוטר מן השבועה כדפסק רבינו תם זצ"ל ורבינו שמחה זצ"ל. ואם לא קידש בן רבי טוביה את בתך יכולין היורשין לומר לא ניחא לן במאי דפסק לך אבונא. והואיל והוא היה יכול לחזור בו, דאין דברים הללו נקנין באמירה אא"כ קידשו לא זכית במשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן.
ראובן שקידש בת שמעון ופירש שמעון בשעת השידוכין או אחר כך "זה הממון של בתי וחתני לנדונייתם תנו ליד לוי שישא ויתן בו". אין שמעון חייב ליתן מס מזה הממון. ואם לוי מלוהו לצורך החתן שיהיה כל הריוח של החתן חייב ליתן מן הכל. ואם מלוהו בחצי שכר יתן מן החצי. ואם החתן מבני העיר ודר בה ורוצה להשתקע שם, יתן מן הכל. ויתום שבא לליפס"ק [לייפציג] ורוצה תוך ח' שבועות לילך בה"ל [האלע] לעשות נישואין, ותוך כך כשבאים בעלי חובות אביו מרחיב להם זמן בריבית מועט כדי להוציא מידם ואינו מלוה כלום, פשיטא שפטור מן המס.
<h2>דף קב:</h2>
מעות יתומים ממנים עליהם אפיטרופוס אפילו קרוב הראוי ליורשו כופין אותו לדור אצלם. מי שמת והניח בן קטן אצל אמו, יורשי הבן אומרים יגדל הבן אצלינו ואמו אומרת יגדל בני אצלי, מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו. מעשה היה ושחטוהו בערב פסח. בתוספתא קתני אין כופין אותו שיתגדל אצל מי שראוי ליורשו, משמע אם חפץ הוא הכי נמי שדר אצל האחין. והני מילי בראוי ליורשו וכשר להעידו. אבל קרוב הפסול להעידו כופין אותו לדור אצלו משום ברכת הבית ברובה. ואפילו בכשר להעידו לא חיישינן לרציחה אלא בחשודין אשפיכות דמים.
<h2>דף קד.</h2>
פסקו רב צמח גאון ושאר הגאונים, אלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונישאת איבדה כתובתה, ואינה יכולה לישבע וליטול, דכיון דנישאת בלא שבועה ומסרה הממון לבעל, גזלנית היא ופסולה לשבועה. וכן פסק הרב רבי מנחם מוורמש זצ"ל.
<h2>דף קח:</h2>
ראובן טען על שמעון "תחזיר לי ממוני שנתתי בידך בתורת פקדון עד שאדע איך יהיה הענין של בנך, ועתה נתקלקלו מעשיו להמיר". ושמעון משיב, "מעולם לא קבלתי בתורת פקדון מידך ממך כלום אלא בתורת נדוניא, כמנהג העולם שהאב מקבל נדוניא לבנו". דן אבא מרי זצ"ל ששמעון פטור בלא שבועה. אך סתם יש להחרים בבית הכנסת על כל מי שעשה עוולה לראובן. והשיב לו רבינו שמחה זצ"ל, אילו היה שליש, יפה כיונת, כגון אילו אבי הכלה אומר על תנאי מסרה לך ולא נתקיים, והחתן אומר "קיימתי [התנאי"], ואבי החתן היה נאמן משניהם בלא שבועה מפני שמודה שירד בתורת שלישות. אבל הוא כופר שלא ירד בתורת שלישות אלא קיבל בתורת פירעון. ועוד שאין הפקדון בידו. הילכך אינו אלא כנפקד בעלמא וצריך שבועה. בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין, רב הונא אומר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן. פסק רי"ף זצ"ל כרב חסדא, ובפר"ח זצ"ל פסק הלכה כרב הונא. ואבא מרי זצ"ל נראה לו כדברי האלפסי. ורבינו שמחה זצ"ל דחה ראייתו.
